סרט תולדות המשפחה

סיפור חיים משפחת שיינמן

אספר לכם את קורותי ואתמקד גם בשורשי המשפחה.

כיום במלאת לי ששים שנה, החלטתי לכתוב את הסיפור של חיי, כי הרגשתי שחשוב שכל המשפחה תדע באופן מדויק יותר מה ארע במהלך החיים שלי וגם קצת של הורי ואחי. אני יודעת שסיפרתי לכם מדי פעם קטעים מן החיים, אך זה מאוד שונה כשמסדרים את העניין וכותבים אותו. רציתי להנחיל את הסיפור למשפחה. אני מתבוננת בעתיד בסיפוק ובחיוך ומקווה להמשיך להיות בקשר הדוק ומתמיד עם הילדים והנכדים להפיק הנאה מפירות ההשקעה במהלך השנים.

סיפורה של אמי
שרה נולדה בשנת 1915 בעיירה קטנה בפולין בשם סמיאטיץ' בת לשמשון וחווה וייסמן. היא הייתה הבת הצעירה. אמי ואחיותיה צפורה (1909), פרידה (1911) ואסתר (1913) עלו לארץ בשנת 1923 ביחד, באוניה,עם הוריהם. הם גרו בתל עדשים כמה שנים, שמשון האב הועסק בתחנת הקמח במושב. ואז חזרו לפולין כי שמשון חלה באסטמה והם חשבו שצריך לטפל בו שם. הם לקחו איתם את הבת הקטנה שרה ושלושת האחיות נשארו בארץ ועברו לגור יחד בקרית חיים הן תמכו אחת בשנייה, וכמובן עבדו למחייתן. ההורים חזרו שוב מפולין לאחר כמה שנים והתגוררו בקרית חיים. אמי הפסידה שנים רבות של לימודים כתוצאה מן המעברים הללו. לאחר שחזרו היא עבדה ביום במפעל קרטונאז' בייצור קופסאות קרטון, ובערב למדה בנוער העובד והלומד השכלה יסודית. האחיות התחתנו: צפורה ונפתלי ברלס, פרידה ומיכאל פורת, אסתר ושרגא שצקי.

סיפורו של אבי
אליעזר שיינמן נולד ב 12 ביוני 1915 להוריו צבי וביילה, בעיירה אורגייב ליד קישינב, למשפחתו היה בית מלאכה לייצור חביות יין. האזור אופיין בגידולי כרמים ליין, בהיותו ילד קטן עברה המשפחה לקישינב, שם נולדו אחיו ואחותו חנה (1919) סיומה (1923). אבי למד בגימנסיה העברית בקישינב במגמת המכונאות, הוא ידע עברית על בוריה, כבר מלימודיו אלה. אליעזר השתייך לתנועת נוער "דרור" . בשנת 1937 כשהוא היה בן 17 הוא הפליג לארץ עם חבריו מקבוצת "גורדוניה" באונייה מנמל "קונסטנצה". בתאריך 01.01.1937 דרכו רגליו על אדמת הקודש. לאבי לא היה סרטיפיקאט, והצליחו להגניב אותו עם כל הקבוצה בחשאי. הקבוצה הגיעה למגדיאל שע"י רמתיים. אבי דאג להביא את אחותו חנה לישראל, והיא הגיעה לארץ ישר לקיבוץ בית-אורן בשנת 1939. ההורים נשארו בקישינב, ברחו לרוסיה, ובסופו של דבר נורו בידי הגרמנים לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה.

הורי נפגשים
אמי שהייתה כבר וותיקה בארץ, הצטרפה לגרעין שהיה אמור להקים יישוב חדש בגליל, במגדיאל הם עברו הכשרה התיישבותית. אבי שרק הגיע לארץ, הצטרף לקבוצה זו עם חבריו. רצה הגורל ואבי ואמי שובצו לאותו אוהל. הבעיה היחידה שהייתה עוד בחורה, גלגל שלישי. אמי מיד נקטה ביוזמה פעילה והזמינה אותו לפגוש את הוריה בתל-עדשים. ההורים הודיעו להם שאם הם רוצים לגור באותו אוהל הם צריכים להתחתן. החתונה נערכה בתל-עדשים, בשדות. השנה שנת 1938, היחסים עם ערביי העמק היו מתוחים, בערב החתונה, החליטו השכנים מדבוריה, להמטיר מטר יריות על משתתפי החתונה,
שמחת החתונה נגדעה, הרב לקח את החתן והכלה לישון בביתו עד יעבור זעם.

בקיבוץ בית אורן
אחרי החתונה הגיעו הורי לקבוץ בית אורן. הם היו בין מייסדי הקיבוץ, הם עסקו בסיקול אבנים, בסלילת כביש ובנטיעת כרמים. אבי נשלח לקורס נשקים, והוא היה אחראי על הנשק בקיבוץ, וגם עסק בשמירה. אחותי נולדה בתאריך 16.01.1939 . אמי עבדה כמטפלת של הילדים בקיבוץ. אחי יצחק נולד בתאריך 19.03.1944 . אבי גוייס להגנה והשתייך לחטיבת כרמלי. הוא היה אחראי לחיפוש אחר משתמטים מהצבא.
אבי בצבא הבריטי
אבי גוייס לצבא הבריטי ושרת בבריגדה, שם הביא לידי ביטוי את ידיעותיו בטיפול בנשק. הוא למד להיות מדריך לנשקים. כהכנה לשירות בבריגדה אבי הגיע למצריים ומשם נשלח לאירופה. הוא שירת כקצין בצבא הבריטי, בדרגת קורפורל. באירופה עסק עם חבריו החיילים באיתור פליטים יהודיים בעיקר ילדים. עם חזרתו לארץ בשנת 1946 החל ללמוד נהיגה על אוטובוס, והתחיל לנהוג בקו אוטובוסים בחיפה.

הולדת הבת הקטנה בלהה
אבי חזר לקיבוץ לאחר הצבא אך המשיך לעבוד בחוץ בקו האוטובוסים. במהלך השנים הללו, נולדתי אני בקבוץ בית אורן בתאריך כ"ד באייר תש"ט 23.05.1949. אמי עבדה כמטפלת בבית הילדים, ואהבה מאוד את חייה בקיבוץ. אבי כנראה חשב על עזיבת הקיבוץ וחלק מהזמן גר אצל הגיסים בקרית-חיים, וכך גם כנראה ארגן את העזיבה של המשפחה. אני זוכרת את הדלקה שפרצה ביער בבית-אורן בסמוך לקיבוץ. אמי רצה למטעי הבננות כשאני בזרועותיה, הדליקה הייתה אירוע טראומטי שמלווה אותי עד היום.

מקיבוץ בית אורן לעכו
אבי החליט לעזוב את הקיבוץ, כי החל להרוויח לפרנסתו ולא רצה להעביר את המשכורת לקיבוץ. העזיבה הייתה למורת רוחם של אמי ואחותי גלילה. המשפחה עזבה לעכו, אחותי חזרה לקיבוץ לאות מחאה ובניגוד לדעתם, והם כמובן החזירו אותה הביתה, לעכו. בעכו גרנו שנתיים, כאן אבי הפך לנהג מונית. בגיל 3 נעקצתי ע"י עקרב בטוסיק בתוך המיטה, אבי רץ איתי לרופא בשבת, קיבלתי טיפול.

במושב היוגב
המרץ הבלתי נלאה של אבי הובילו למושב היוגב, שם הוצעה הצעת עבודה מפתה, מרכז קניות ומחסנאי. למושב הגעתי בגיל הגן, שם הייתה לי ילדות מאושרת, בית קטן עם גינה מטופחת, פרחי לוע הארי, סלסלי הכסף הלבנים, מטע של עצי פרי: תפוחים, אגסים, שסק. אני זוכרת לול תרנגולות, עז. הייתי הולכת למחלבה להביא חלב. אני עוד הייתי קטנה אבל החברים שלי כבר עבדו במשקים. אהבתי לטייל בשדות עם הכבשים. שיחקתי בחצרות, טיפסתי על עצים כמו טרזן, ולפעמים נשארתי על העץ וחיפשו אותי. לימדתי את עצמי לרכב על אופניים. ופעם אחת כשרכבתי על האופניים עם הכידון הצרפתי של עוזי דיין נפלתי, והכידון נכנס לי לעין. בבית-הספר במושב, המורה שלי בכתה א' הייתה בתיה, לימים ראיתי את תמונתה בעיתון והבנתי שאימא של רון ארד הייתה המורה שלי בכתה א'. קבוצת הילדים במושב הייתה קטנה ואינטימית, אתי בכתה היו: טובה שמילוביץ, חנה, ישי, אודי, דני דגני ז"ל, ואחרים. המורה שלי בכתה ה' היה יצחק חולתא, שגר עד היום בכרמיאל, אצלו למדתי חלילית. אחי היה דוהר על האופניים עד הכניסה של כביש מגידו, ואותי הוא הרכיב על הרמה. אחותי למדה בבית הספר החקלאי בנהלל, לפעמים היא לקחה אותי לשם, ובעיקר התגעגעתי אליה, וחיכיתי לסופי השבוע שבהם הגיעה הביתה לביקור. במהלך השנים הללו אחותי התגייסה לגרעין נח"ל, שיצא לרביבים. שם הכירה את יהודה קרני ממושב גיבתון. היא נישאה בגיל 20 ועשתה אותי דודה בגיל צעיר. את אביב קיבלתי במתנה בגיל 10. בסיום כתה ה' אבי בישר לי בשמחה ובהתלהבות שקיבל הצעת עבודה במושב בצרה, ואנחנו עוזבים לכפר-סבא. אני מאוד הצטערתי לעזוב את החיים הטובים, גן העדן של מושב היוגב, ולעבור אל הלא-נודע.

כפר-סבא תחנה רביעית בחיי
בהתרגשות גדולה הגעתי לבית-ספר חדש בכפר סבא בכתה ו', בית-ספר "ברנר". גודל בית-הספר וכמות הילדים גרמה לי שוק עצום. אמי הביאה אותי לחצר למסדר בוקר הראשון בתחילת השנה משם הייתי צריכה להסתדר לבד. כתה של 42 ילדים הפחידה אותי מאוד. מזל שהמורה תמר וילנסקי הייתה אישיות מרשימה ועזרה לי להתאקלם. אירוע חשוב שזכור לי מאותה תקופה, משפט אייכמן, שהמורה ייחסה לו חשיבות רבה, וחשבה שאנחנו צריכים להקשיב לאירוע ברדיו. במקום זה החזקנו מעמד שנתיים בלבד. כי לאבי הציעו תפקיד מפתה חדש, מזכיר מועצת הפועלים של יקנעם.

יקנעם – חוזרים לצפון הארץ
יקנעם היה באותו זמן ישוב קטן. אנחנו גרנו בשיכון, בניינים סטנדרטיים ארוכים. אנחנו גרנו בקומה שנייה. הכל היה לי זר וחדש. אבי היה בעמדת מפתח במועצת הפועלים ולכן הכניס אותי לכתת המושבה של הוותיקים. אני הייתי בכתה ח', לא גבוהה, לא מלכת היופי, חדשה בישוב וההתאקלמות בכתה הייתה קשה ביותר. החברים מיוקנעם: חמדה, נחמה המר, אסתר אילן, יהודה קליין, יורם, אהרון הרצוג, אורה פוגל. בכתה ט' כל הכתה מיקנעם עברה ללמוד בכפר-יהושע. בראש שלי היה הדגם המוכר של מושב היוגב, ואני התגעגעתי ולא הבנתי בשביל מה צריך להיות בכפר יהושע ולא בהיוגב. בטיול מחוף לחוף הסתכלתי על החברים מהיוגב והם כבר היו במקום אחר, רציתי להיות איתם לזכר ימים עברו. בכתה י' הורי כבר עברו לכרמיאל (1964) ואני נאלצתי להישאר אצל משפחה בכפר-יהושע עד סוף שנת הלימודים כדי לא לעבור שוב את משבר המעברים, אבל היה לי קשה מאוד להיות אצל זרים ולא במסגרת של המשפחה.

עוברים לכרמיאל
העיר כרמיאל הייתה בשלבי הקמה כאשר אבי אליעזר התלהב מאפשרות ההשתלבות שלו ברעיון החדש, הוא ראה בכך הגשמת הציונות בשיאה. הורי היו בין מייסדי כרמיאל, הם היו בין 20 המשפחות הראשונות שהתיישבו בעיר. אבי היה שייך לצוות ההקמה של העיר, עוד לפני הקמתה. בשנת 1964 הורי עברו סופית לכרמיאל בעוד אני נשארתי בכפר יהושע עד סיום שנת הלימודים. אחי כבר לא היה בבית הוא שירת בצבא בחיל החימוש. אחותי כבר גרה באותה תקופה בערד. אני הייתי מאושרת להשתלב בעיר החדשה והרגשתי גם אני הרגשת ראשוניות. חברותי הטובות הן מהעיר כרמיאל מראשיתה: מלכה סולומון שהיום שמה מונה ינאי, לאה קייזרמן כיום געתון, רחל ואפרים מעוז. הקולנוע שלנו היה על קיר של בנין הרכבת ברחוב הגליל, היינו מביאים שמיכות ורובצים לצפות בסרט. היו הרבה מסיבות. רקדנו ריקודי עם. טיילנו בשטחים שעדיין לא היו בנויים. היה לנו חלק בבניית העיר, הפיצוצים של הסלעים על גבעות הזיתים, הבונים והחלוצים היו אורחים בבתינו. באותן שנים הגיעו לעיר עולים חדשים מארגנטינה ורומניה, והרומני אליעזר שיינמן נהנה לקבל אותם בנמל חיפה בתור וותיק ואיש חשוב ממועצת הפועלים של כרמיאל. אבי עזר להם להיקלט בעיר ולמצוא עבודה. אני באופן אישי רכשתי לי חברים חדשים שאותם לימדתי עברית. מונה ונלו שהגיעו מרומניה שפני הניסיון שלי בהוראה. ועם נלו נקשרו גם קשרים אישיים. הוא היה החבר הראשון שלי. בכתה יא' למדנו עם חבר'ה מרגבה, נהרייה, בוסתן הגליל בבית הספר האזורי. הנסיעות באוטובוס מכרמיאל זכורות לי לטוב.

סמינר נהלל
אמי החליטה שאני אהיה גננת, ואבי דאג לי לסטפדניה (מלגת לימודים) עם התחייבות מראש להוראה ביישוב ספר. בכניסה לנהלל פגשתי את טובה גולדנברג, בחצאית חומה משובצת, חולצה אדומה, צמה מהממת, והיא הרשימה אותי מהרגע הראשון. עוד לפני שהגענו לבית-הספר החלטנו לגור יחד בחדר בסמינר. איתנו בחדר גרו גם נילי מכפר יחזקאל, יהודית ז'קוט פוקס מחיפה, היה לנו כף יחד. כל בוקר נאלצתי להעיר את טובה זמן ממושך. היום אחי יצחק, בעלה של טובה מחליף אותי בתפקיד. חברה נוספת שעימה יש לי קשר עד היום: שולה גני כיום בליץ. המורים הזכורים לי לטובה מתקופת הסמינר: בן-ארצי-המורה לתנ"ך, יהודה גולן המורה להיסטוריה, נחמה גרינברג- המורה לתורת הגן, ודוד מולנר מוסיקאי- ממורה למוסיקה. הוסמכתי כגננת בנהלל וחזרתי לכרמיאל, חכיתי לגיוס לצבא.

צבא הגנה לישראל
התגייסתי לצבא בינואר 69 כמורה חיילת, בתום הטירונות, הלכתי לקורס "ביעור הבערות" מטעם הצבא בכפר המכביה, ושובצתי עם עוד מורות חיילות ללמד קרוא וכתוב נשים בבתיהן, הן האכילו אותנו טוב, ואחר-כך התחילו ללמוד. וגם לכך היה מחיר. מאוחר יותר לימדתי גם באולפן בחולון. עם סיום הצבא רציתי לחזור לכרמיאל, אך אבי חסר המנוחה, עבר כבר לקרית בנימין ליד קרית-אתא. בביתם הקטן לא מצאתי את מקומי והחלטתי להיות עצמאית. ביקשתי העברה לדרום, עברתי ללמד בירוחם. ומשם התחילו חיי החדשים.

החיים בירוחם
העבודה בירוחם הייתה מורכבת מאוד, האוכלוסייה הייתה שונה לגמרי מן האוכלוסייה שהכרתי במהלך חיי. הייתי צריכה לעבור תהליך הסתגלות קשה וממושך, עד כדי כך שאישרו לי חופשה לחודש להתאוורר. לאחר שחזרתי הבנתי שאין ברירה ועלי להסתגל למקום ולאורחות חייו. בפורים הכרתי את אורי יותר מקרוב לאחר שראיתי אותו כבר קודם בקיוסק של יוסי אחיו. הייתי מחופשת לכפה אדומה, והוא היה הזאב.... לאחר עשרה חודשי חברות, מצאנו את עצמנו מתחת לחופה. החתונה נערכה בתל-אביב באולם צנוע של הועד למען החייל בתאריך 22.02.1972 . אורי הגיע לירוחם בשנות הששים מפתח-תקוה עם אימו. המשפחה הייתה בעלת הקולנוע בירוחם. חיינו כזוג צעיר בירוחם בדירה שכורה, בתום תשעה חודשים נולדה רחלי בתנו הבכורה בתאריך 23.11.1972. לאחר כמעט שנתיים נולד דודי בתאריך 15.09.1974 . השכנים והחברים הטובים שלנו בירוחם היו ברכה ומיקי דעי ובנותיהם אופירה וורד. בתום שבע שנים בירוחם עברנו לאשדוד.

שנתיים באשדוד ועוד נסיון בנווה אילן
רכשנו דירה ברחוב הרב קוק, ברובע ב' והגן שבו עבדתי היה רחוק ברובע ה' במעון נעמת בעיר. באשדוד נולד חן בתאריך 05.09.1978 . כל הילדים גרו בחדר אחד. הייתי לוקחת בהשאלה ספרים ומשחקים בספריה הציבורית, כדי לגוון את הפעילות של הילדים אחר-הצהריים. באותה תקופה למדתי לנגן על אורגנית אבל לא התמדתי בכך. לאחר שנתיים בזכות אריה ואביבה לוריא ניסינו לעבור ולחיות במושב שיתופי נווה אילן. לילדים היה שם כף, והם זוכרים את התקופה לטובה. במבט לאחור זו הייתה אפיזודה קצרה.

כרמיאל, כרמיאל חזרנו אלייך שנית.
כרמיאל השתנתה במהלך השנים. אני רציתי לחזור למקום שבו היה לי טוב. שכרנו דירה בשכונה המערבית. זו הייתה שכונה צעירה ותוססת – זוגות צעירים עם ילדים. הגענו בחופש הגדול 15.08.80 . רחלי נכנסה לכתה בבית-ספר אלון, דודי היה בגן חובה. ואת חן הכנסנו למעון נעמ"ת ברחוב האילנות. רחוק מן הבית, אני הייתי דוחפת את העגלה בין הסלעים מלמעלה למטה בבוקר, ומשם רצה לגן שלי, גן "מרגנית". את הילדים חינכנו לעצמאות, הם היו מגיעים לבית הספר והגן ללא עזרת מבוגרים. המעבר היה חשוב מבחינתי, החיים היו מלאים ומאושרים באותה תקופה. רחלי הייתה מכינה שיעורים על הרצפה, לא הכירה שולחנות. דודי גילה את הסקייטבורד ולא יכולנו לעצור את התנועה שלו לכל הכיוונים. חן גילה את כוחה של האש, בכתה ב' מצאנו אותו ליד מדורה בסוכה עם בן.
חיינו חיי שגרה טובים, כמשפחה צעירה עם קשיים, והתגברנו על חלק מן הקשיים ודברים אחרים הפריעו למהלך החיים. במשך שנים רצינו לתת לילדים כל מה שאפשר כדי שיהיו להם חיים טובים. דודי למד כינור, חן היה בתחרויות פינג פונג,למד קראטה, ורחלי לא החזיקה מעמד בשום חוג. יום אחד דודי הלך לעבוד כדי לחסוך כסף לאופנוע, ואנחנו כמובן רעדנו מפחד. רחלי הייתה נוסעת עם חברות במוניות לקריות בימי שישי, ואנחנו חיכינו עד הרגע שהיא חזרה מתוך חשש. חן נסע לבית ספר משגב ובמשך הזמן נעלם לשעות רבות בעקבות ענת.
רחלי הייתה מכמ"ית בצבא, שימשה כתצפיתנית על גבול הבקעה במשואה, ואחר-כך בגבול לבנון. בזמן הצבא הייתה חיילת למופת ואף קבלה תעודה על כך, בקורס משק"יות. בזכות דודי חרשנו את כל הארץ במכונית הסובארו. השתתפנו בסיום קורס הקצינים במצפה רמון, ביקרנו בהר קרן לא רחוק מאילת, והיינו מאוד גאים בקצין שלנו. גם חן התגייס לגבעתי, נסענו לבקר אותו וגם שימשנו רכב הסעות בתקופת הקטיושות על קרית שמונה.
את תולי החתול קבלנו מחברים והוא הפך להיות האח הגדול של מייסי הכלבה הגורה שהגיעה אלינו מקרית-שמונה. הם היוו חלק דומיננטי במשפחה. מייסי נפטרה בימים אלו לאחר חיים טובים. ותולי עזב אותנו הרבה לפניה.
הפרידה
במהלך החיים הזוגיות ביני ובין אורי נראתה לא טוב גם בעיניי וגם בעיני הילדים. לא הסכמתי עם הרבה דברים שקרו בינינו רציתי שהדברים יתרחשו אחרת. אורי עזב את הבית לדירה אחרת בכרמיאל. המשיך לעבוד במכללה, כאחראי תחזוקה. הפרידה עברה בשלום יחסית. ואני המשכתי בדרכי. לאחר שלוש שנים מכרתי את הדירה. עברתי לרחוב צה"ל בכרמיאל. החיים של הילדים הלכו במישור שלהם. דודי נישא ליהודית ונולדו להם שלושה ילדים: ספיר, שוהם ודביר. רחלי וגבי קיסוס גרים בנהרייה ולהם שני ילדים משותפים: שני ורון, גם תום בנו של גבי הוא כמו נכד שלי. חן נישא לענת ולהם תאומים: איתי ונעמה. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה אני גאה בילדים שלי ובנכדים שלי. אין לי רגע דל בחיים, בכל מקום אני חושבת על כולם. בכל חנות אני קונה מתנות . בכל חלון ראווה אני רואה דברים שמתאימים לנכד זה או אחר. במבט לאחור מבחינה אישית עשיתי את הדבר הנכון. אורי היה במשך שנים עזר כנגדי, אבא אוהב ומסור. גידלנו את הילדים באהבה, ככל שיכולנו, עם כל הפערים שהיו בינינו. אני המשכתי בדרכי. לפני כחמש שנים יצאתי לפנסיה ממשרד החינוך. אין לי ברירה אלא להמשיך לעבוד בצורה אחרת. חשוב לי מאוד למצות את המשך החיים, לטייל בארץ ובעולם, לפגוש חברים וחברות. מצאתי בן-זוג נחמד שחיפש גם הוא בת זוג לאחר מספר שנים שבהן היה לבדו לאחר פטירת אשתו. גם הוא אב לילדים וסבא לנכדים עמו אני מתגוררת בקיבוץ שריד ושמו גדי סלוצקי.

(נכתב במרץ 2009 – לקראת יום ההולדת ה-60 של בלהה חזקי)

גלריה - משפחה וחברים